מרירות וטעמים

כשות לתרום שני אלמנטים שונים מאוד כדי בירה. הם מוסיפים מרירות איזון שבלעדיה בירה תהיה מתוקה כמעט מתועבת. אפילו בירות קמצניות מאוד מסתמכות על מרירות זו כדי להיות שתיה. כשות גם לתרום ניחוח פרחוני, פיקנטי טעם לבירה. עבור חובבי בירה רבים ריח הריחות הוא ריח הבירה.

שני האלמנטים הללו מגיעים מחרוט ההופ, הפרח של צמח הנקבה.

המרירות באה מחומצת אלפא. הכדורים שנועדו למרר בירה מתווספים בזמן הרתיחה. הם מתווספים מוקדם כל כך את החום מן wort רותח יש זמן לשבור או isomerize את החומצה. זה iso-alpha חומצה הוא אפילו יותר מריר, בניגוד חומצה אלפא, מסיס. זה מומס אז לתוך wort ונשא לתוך הבירה הסופית.

כשות מרירות בבירה נמדדת על ידי הבינלאומי ביטר יחידות (IBU). אחד IBU שווה בערך 1 מיליגרם של חומצה איסו אלפא לליטר אחד של בירה. זה כמעט חסר משמעות לחלוטין אז הנה כמה סגנונות בירה נפוצים טווח IBU שלהם: חיטה - 10-12 אמריקאי חיוור Ale - 20-40 פילסנר - 30-40 IPA - 40 +

המרירות הקשות לא תורמות שום ניחוח ואין טעם מלבד מרירות. השמנים מהחרוט המייצרים את הניחוח הייחודי של הכבשנים מבושלים תוך עשר עד שלושים דקות, בהתאם למגוון הכשות.

כדי ללכוד את שמנים אתריים של ארומה או טעמים brewers הכשות להוסיף אותם לקראת סוף הרתיחה או אפילו לאחר הרתיחה, מנהג שנקרא יבש מקפץ. נוסף בשלב זה כשות לתרום ארומה בירה הסופי, טעם ואפילו mouthfeel.

איכות היסטורית חשובה נוספת של כשות היא היכולת המשמרת שלהם. כאשר כשות הראשון מתחיל להיות בשימוש בירה, מבשלים במהירות למדו כי הם מנעו הרבה אוויר ו-מובנים חיידקים מ להדביק את הבירה שלהם. מבשלות מודרניות מסוגלים לשמור על תברואה תברואה מאוד תנאי האריזה ויש להם קירור ו pasteurization לרשותם. אז, איכות הייצוב של הכשות על הבירה חשובה להם פחות מקודמיהם.